מתכונים לפנקייק ולביבהשבוע פנקייק. פנקייק ראשון גושי?
קומודיצה
ובאמת, מי צריך לתת את הפנקייק הראשון שנאפה לכבוד חגיגת מסלניצה הגדולה?
לפני זמן רב מאוד, בתקופות פגניות, קראו למסלניצה קומודיצה (או קומודיצה). חג זה נשא משמעויות קדושות רבות. בנוסף לעיקר - החג המקודש למפגש המעיין שהעניק השמים, היה בו גם אופי של הערצה של "אל הבקר" ולס. אחד מהגלגולים שלו היה אדון העולם - הדוב. הסלאבים הקדמונים האמינו שהם נובעים מהחיה הענקית, היפה, האינטליגנטית והאמיצה הזו. לכן הם התייחסו לדוב בכבוד ובזהירות, לא בגלל שהוא יכול לקרוע אדם בקלות, אלא מכיוון שהייתה לו התחלה אלוהית, הוא היה התגלמותו של ולס עלי אדמות. השם האמיתי של החיה הזאת בכבוד וביראת קודש הוחלף בפתקנים, כדי לא להסית שוב את חמת האלוהות, לכן אנו מכירים אותו כדוב, מיכאיל פוטאפך, בוס, אבא, קוסולפיה. אבל לא את ברה - שהוא באמת היה (המאורה היא המאורה של הבר), או את בורא (לזכרו של השם הזה, לדוב יש עכשיו רק צבע - חום). יש הנחה שהדובים נקראו גם תרדמות. והעובדה שהפנקייק הראשון הועבר לקומואדיצה ביער "כדי שהבעלים הערים יאכל ולא יבוא אלינו" היא עובדה ידועה. לכן, יש גרסה שהפתגם הידוע נשמע למעשה כמו "הפנקייק הראשון הוא תרדמת", כלומר דובים.
ראוי לציין כי מיכאילו פוטאפיץ 'היה הדמות הראשית בקומיקאי לא רק בטקס זה. הוא היה אפילו ... נשוי! עם סוף החורף, צמא החיים מתעורר. זה מסומל על ידי התעוררות הדוב. הנישואין מניחים את הבסיס להתפתחות החיים העתידית. ילדים חדשים ייוולדו במשפחה. ככל שה"דוב "בטקס זה נחשב לחוכמת חיים - תכונה חשובה מאוד עבור כל אדם - חובה לשלב אותו עם יופי ובריאות, זה להביא את Lad לחיים. לכן, הבחורה היפה ביותר ממשתתפי החג נבחרת כ"אשתו "של הדוב.
יש, עם זאת, הנחה, האומרת כי בחגים נשים אפות
תרדמת, או לחם טקסי העשוי מכמה תערובות קמח: שיבולת שועל, אפונה ושעורה. לאצווה נוספו אגוזים וגרגרים יבשים, וכשהתרדמות מהחום בתנור גדלו, הן היו כמו היקום, בו הכוכבים מתרחקים זה מזה, כמו פירות יער ואגוזים המשתלבים בבצק אפייה. מכאן, לכאורה, מקור השם קומודיצה.
שבוע פנקייקעבור הסלאבים, מסלניצה היא כבר מזמן חגיגה של השנה החדשה! אפילו לביבות, מאפיין הכרחי של שרווטידייד, היו בעלות משמעות פולחנית: עגולות, אדומות, חמות, הן היו סמל לשמש, שהתלקחה בהירה ובהירה יותר, והאריכה את הימים. ועל פי אמונות ישנות, האמינו: איך אדם נפגש עם שנה, כך הוא יהיה. לכן, אבותינו לא חסכו בחג זה בחגיגה נדיבה ובכיף בלתי מרוסן. והעם כינה את מסלניצה "כנה", "רחבה", "גרגרנית" ואפילו "הורסת".
קומפלקס חשוב נוסף של טקסי מאסלניצה קשור לנישואין ולנושאים משפחתיים, שכן האמינו כי הנישואין אמורים לעזור להעיר את האדמה וצמיחת הצמחים, כדי להבטיח את הקציר העתידי. הנשואים הטריים קיבלו "הצגה", העמידו אותם לעמדות בשער ונאלצו להתנשק במלוא העין, ונשים שנישאו בשנה הראשונה קיבלו ניסויים קשים יותר: למשל, הם רותמו במקום סוסים מזחלת ונאלצת לגלגל את חבריהם יחד עם שירים ובדיחות.
בשרובטידי, הזמינה החמות את הצעירים לבקר ונאלצה למחות את ראשו של חתנו בשמן, "כדי שיהיה חיבה ולאשתו באותה הדרך."
טקס אחר של שרווייד הוא העונש של אנשים לא נשואים בצורה של תליית נעל: בולי עץ נתלה על צווארם של ילד יחיד או ילדה לא נשואה, שסימל את ה"חצי "שנעלם. עם ה"זוג "הזה הנענשים נאלצו ללכת כל היום עד הערב ולסבול ללעג אינסופי.
טקסי הלוויה כוללים שריפת בעל חיים ממולא, אפיית פנקייק והכנת אוכל זיכרון אחר. כזה, למשל, כמו דג, שבגלל שטותו, נתפס בתרבות העממית כאחד ההיפוסטזות של נשמות המתים. ושלג נחשב גם להתגלמות נשמותיהם של המתים, ולכן הוא שימש לספר עתידות, ולביבות לשרובטידי היו לשים במי שלג מומסים.
את הפנקייק הראשון אכלו למנוחת נפשות האבות שעזבו לקשת. יחד עם זאת, מתוך זיכרונותיהם, דמעות עולות בעיניים החיים, וגוש עלה לגרון. לכן, חסידי השערה זו לגבי הפנקייק הראשון אומרים: "הפנקייק הראשון הוא גושי" פירושו שהם אכלו אותו כמנה זיכרון חגיגית בצער למתים.
קומפלקס טקסי ההנצחה קשור גם לאיסורים על ביצוע עבודות ביתיות מסוגים מסוימים בתקופה זו, ובלעדי לנשים, כמו ספינינג ואריגה. איסורים אלה הוסברו על ידי החשש לפגוע בנפשם של אנשים מתים שנמצאו בסביבה באופן בלתי נראה. במיוחד האיסורים הללו נגעו לשעות הערב, ולכן כל הערבים בשרווטיד נקראו קדושים. הפרת האיסור איימה על צרות וצרות לא רק עבור אנשים, אלא גם עבור בעלי חיים.
מדורות שרביט הם גם טקס זיכרון, שכן הם שימשו מעין הזמנה לאבות אבות שנפטרו לארוחת ערב דשנה.
ככל שמסלניצה היא פרידה מהעבר, מהמיושן, אז בשלב זה אנשים נפטרים מכל סמרטוטים וזבל עלובים, ועל פניהם - מצרות ישנות וחוויות לא נעימות. על מנת שווינטר ייקח את זה איתה, מכניסים את הזבל הישן למדורה של מורנין, והבגדים הישנים הופכים לבגדים של החיה הממולאת שלה.
דמות גדולה של מורנה נוצרת ומלבישה על ידי אישה ותמיד בנפרד מהגברים. מוט מוטות (אלה הכתפיים) מחובר לקוטב, אליו קשורים פלג הגוף העליון והזרועות מתבן וקש. ואז העלו הבנות דברים ישנים על מורנה-זימה, שהמשתתפים בחג הביאו איתם במטרה לשלוח איתם צרות ישנות לאש הטקסית. לאחר שראשה של מורנה הוצב במקום, הבנות ציירו בפחם את האף, הפה, הגבות - ואחרונה - את העיניים. יש לצייר את העיניים באופן חובה. מורנה, אלת המוות, אסור לה להיראות חיה בעיניים לעת עתה. משתתפי החג תלו גם כל מיני חוטים, שרוכים, שאריות, מטפחות, כוכבים מקש, עץ, גרר, נייר על תצלום מאסלניצה. הם הכניסו לאובייקטים הללו את כל מה שרצו להיפטר מהם בשנה הקרובה, כל מה שמונע מהם להתקדם בכוונותיהם.
אגב שהחורף נשרף, הם תהו מה תהיה השנה הבאה. אם החורף- Shrovetide נשרף זמן רב, לכן האביב יכול לקרות לאורך זמן, או שהדברים "יתעכבו", כולל בשל טעויות שנעשו בתקופה הקודמת.
הסט השלישי של טקסי מאסלניצה הוא המתחם החקלאי. כל הטקסים הללו לא קשורים לדגנים, אלא לסיבים - פשתן והמפ. טקסים כאלה כוללים סקי במורד ההרים: האמינו שמי שמתגלגל בהר יותר פעמים או שנסע הלאה יהיה לו יותר פשתן, אז העם אמר שהם הולכים לרכוב "על פשתן ארוך".
בשבוע הרווחה, השיחות הראשונות של האביב נעשו ...
ועכשיו תארו לעצמכם: זו תחילת פברואר, עוד לפני שאביב הקלנדרי הוא אפילו יותר מחודש (אל תשכחו שאפילו האביב הקלנדרי הגיע 14 אחר כך לאבותינו - על פי הסגנון הישן), ועוד לפני ההווה אחד ... שום דבר לא מבלבל? מי יוציא את האף מהבית בתקופה כזו, ואפילו בשירי אביב עליזים?! השמש בשלב זה עדיין חלשה ולא ודאית - היכן הוא יכול להרים זעם, ולו רק מאחורי ענן שלג שיופיע לרגע. האם אכן אבותינו לחצו באביב כל כך קשה מנשוא שהם לא פחדו להדליק מדורות ולשיר שירים בסופות שלגים בפברואר?
הבא על שרטון
הכל הרבה יותר פשוט. ואנחנו עדיין יכולים להיות גאים בסבא רבא שלנו. העובדה היא שהם חגגו את מסלניצה ב -20 במרץ (בסגנון חדש) - ב
יום שוויון האביב! באותה תקופה החלה שנת החקלאות החדשה, שעבור הסלאבים-האגררים הייתה אחד האירועים החשובים ביותר בשנה ובחייהם. זה כאשר קריאות הנמשים צוברות את כוחן הקסום.
עם אימוץ הנצרות, הכנסייה נאבקה זמן רב בחגיגות כאלה, אך לא הצליחה להיפטר מהם לחלוטין. לכן, העיתוי של מאסלניצה לא נקשר לשמש אלא ללוח השנה הירחי, והיא החלה להתגלם את הקנוניה - השבוע האחרון לפני הצום. לכן, אנו חוגגים זאת מדי שנה בתאריכים שונים.
Shrovetide הוא הכנה לשבעת השבועות של התענית הגדולה, אליהם המאמינים צריכים להגיע עם מחשבות בהירות ונשמה טהורה. אך כשם שאי אפשר להאכיל תינוק במזון גס, כך אי אפשר לדרוש מבני הקהילה שהם יכנסו מיד לתפקיד, - הסבירו הכמרים. אי אפשר לאכול בשר השבוע, אבל עדיין אוכל לאכול דגים ומוצרי חלב.
שרביטיד נקרא שבוע גבינה, כמו גם "אוכלי פאן", "בולמוס".
אגב, לכל יום בשבוע החריג הזה יש שם משלו.
יום שני - פגישה.
יום שלישי הוא הצגה.
יום רביעי הוא גורמה.
יום חמישי הוא רחב, שבר או בולמוס.
יום שישי - ערב חמות.
שבת - התכנסות גיסה.
יום ראשון - פרידה, אדם מנשק, יום נסלח.תוזמנו לכל יום ולמנהגים שלהם.
IN
יוֹם שֵׁנִי הפנקייק הראשון, שנאפה בשבוע החמאה, הונח על הדורמר "לנשמות ההורים" עם המילים: "הורינו הכנים, הנה לביבה יקירי!" בחלק מהמקומות היה נוהג לתת את הפנקייק הראשון לקבצנים כדי שיזכרו את כל המתים.
ב
יוֹם שְׁלִישִׁי - פלירטוט - החלו חגיגות המוניות ומזחלות. הנוער התכנס יחד, הבנות שיחקו בכדורי שלג, והחבר'ה ארגנו קרבות אגרופים.
עבור גורמים, כלומר ב
יום רביעי, חמות הזמינה חתנים ונשים לפנקייק. מנהג זה נצפה במיוחד ביחס לצעירים, נשואים לאחרונה. בוודאי מכאן נעלם הביטוי "לחמותה לביבות". בדרך כלל ביום זה "להנאת הבן האהוב" התכנסו כל הקרובים המקומיים לטיול.
ברוחב
יוֹם חֲמִישִׁי המזחלות העמוסות ביותר התרחשו. הדוכנים התפוצצו מכל מיני מטעמים. סמוברים בעלי כרס גדולה עם תה קטיפה, חבילות בייגל ריחניות, חנויות עם אגוזים ודבש זנגוויל, אך לא רגילים, אלא עם דוגמאות וכתובות: "את מי אני אוהב, אני נותן לו", "מתנה של יקרה יקרה יותר. מזהב. " חמוצים, דגים, קוויאר - אכלו הכל!
אבל
יוֹם שִׁישִׁי - ערבי חמות - חתנים הנקראים חמות לטפל. בנות ובעליהן הזמינו את הוריהם שילמדו אותם חוכמה. הזמנה כזו נחשבה לכבוד גדול, וכל השכנים והקרובים ידעו על כך בדרך כלל. נכון, האוכל היה מאוד מוזר. הסקרנות הייתה שהחמות המוזמנת נאלצה לשלוח בערב את כל חפצי הפנקייק לצעירים: תגן, מחבתות, סקופ ואפילו אמבט שבו מותסס בצק הפנקייק. חמי שלח לי קמח וגיגית חמאת פרה.
IN
יום שבת, לאסיפות הגיסה, הכלה הצעירה הזמינה אליה קרובי משפחה. ככלל, באותו יום הובלה על אלונקה אל קצה הכפר ושם, עם שירים, "קבורה": אש גדולה הושלמה ומסלניצה. נשרף בו.
יוֹם רִאשׁוֹן נקרא "נסלח". ביום זה כולם ביקרו קרובי משפחה, חברים ומכרים, החליפו נשיקות, קשתות וביקשו סליחה זה מזה אם הם נעלבים ממילים או מעשים. קידה ברגליים. ובתגובה הם שומעים: "אני לא סולח - אלוהים סולח." הם מבקשים סליחה ומחילים מקרב לב, כדי שהם יוכלו להיכנס לתענית הגדולה עם נשמה טהורה ומחשבות בהירות.
להתראות, מסלנה ספינר,
התענית הגדולה מגיעה,
הם מתיישבים בבית לארוחת ערב,
מגישים מזנב צנון!
כמו שבוע שרוב
לביבות עפו לתקרה!
אתה מסלנה,
אתה שקרן
אמרת שבעה שבועות
ונותר רק יום אחד.בלי לביבות, בלי שרוול, בלי פשטידות, בלי יום שם.במשפחות רבות נאפו לביבות ביום שני. לילה קודם, כשהכוכבים הופיעו, האישה הבכורה במשפחה יצאה לנהר, לאגם או לבאר, בשקט מהאחרים, וקראה לחודש להסתכל מהחלון ולנשוף על הבצק:
חודש אתה חודש
קרני הזהב שלך!
תסתכל מחוץ לחלון
נושפים על הבצק! מקרה זה נחשב לאחראי ביותר ובוצע בסתר מבני משפחה וזרים.
לכל עקרת בית היה מתכון משלה להכנת לביבות ושמרה על כך בסוד מפני השכנים. בדרך כלל פנקייק נאפה מקמח כוסמת או חיטה, גדול - בכל המחבת, או עם צלוחית תה, דקה וקלילה. פנקייק הוא סמל השמש. אותו עגול וחם. בחום החום הם מוגשים על השולחן. עם חמאה, שמנת חמוצה, קוויאר, פטריות, סברוגה או חדקן - בחרו לכל טעם.
מה לעשות כדי שהלביבה הראשונה לא תהיה גושית במובן המודרני של הפתגם הזה? הנה כמה עצות.
עדיף לבחור בתבניות ברזל יצוק בהן נאפות לביבות. חשוב שהמחבתות יהיו נקיות לחלוטין. לשם כך הם מונחים על האש, הקרקעית מפוזרת במלח, נדלקת ואז מנגבים אותה במטלית נקייה ויבשה. לאחר הכנה כזו, הפנקייקים לא נשרפים, הם נותרים בקלות מאחורי התבנית. עדיף להתחיל מחבת פנקייק מיוחדת, ועם הכנתה, אל תשטפי שוב. אחרת, בכל פעם, לפני אפיית פנקייק, תצטרך לבשל אותה.
אם הבצק מתגלה כעבה מאוד, עליו לדלל עם חלב חם. הם עושים זאת בדרך זו: שמים כמה כפות בצק בקערה, מערבבים אותו עם כמות חלב נכונה ורק אז משלבים אותו עם החלק הארי.
לפני ששופכים את הבצק למחבת חמה, משמנים אותו בשמן צמחי או בייקון לא מלוח. ניתן להשתמש בפיסת בד עטופה בגזה כמברשת גילוח.
לביבות מוכנות נערמות, משמנים כל פנקייק בחמאה או גהי כדי שלא יתקררו. עדיף להשתמש במכונת פנקייק מיוחדת למטרה זו - צלחת קרמיקה גדולה עם מכסה חצי כדור. אבל הלביבות הטובות ביותר, כמובן, חמות וחמות.
אני מאחל לכולם בימים אלה:
יש שיהוקים
לשתות עד קשקשים
לשיר עד הטרחה
לרקוד עד שאתה נושר! 
